פסק-דין בתיק ת"א 4087-07

המנוח משה סינאי, יליד 20.4.1947, נפגע בתאונת דרכים ביום 29.8.2003 במהלך עבודתו כנהג משאית בקו של חלוקת סחורה של חברת שטראוס, עת העמיס סחורה ומלגזה פגעה ברגליו. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. ביום 13.10.2010 נפטר המנוח מדום לב והתובענה תוקנה כך שעזבונו הפך לתובע.

אין מחלוקת כי על הנתבעים מוטלת החובה לפצות את התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו למנוח בתאונה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובע ובכלל זאת שיעור הנכות שנגרמה למנוח, כמו גם בשאלת השפעתה של נכות זו על כושר השתכרותו ממועד התאונה עד למועד הפטירה.

הנכות הרפואית

ועדה רפואית של המל"ל קבעה למנוח שלושה חודשי אי כושר ולאחריהם נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10% בגין פגיעה בכף רגלו השמאלית לפי תקנה 32(4)אII לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956. בפרוטוקול הוועדה הרפואית, נכתב בין היתר, כי הופעלה תקנה 15 וכי המנוח מתקשה בעמידת עקב שמאל, מתקשה בעמידת אצבעות ברגל שמאל וכי קיימת חולשה קלה מאד של יישור הבוהן בכף רגל שמאל. 

בנוגע למצב הנפשי, מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר רמי אהרונסון, בדק את המנוח ביום 23.11.2008 והעריך בחוות הדעת כי בעקבות התאונה נותרה לו נכות נפשית צמיתה בשיעור 15% לפי תקנה 34 (ב)-(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956.

המומחה התרשם כי המנוח סובל מהפרעת הסתגלות עם קווים דכאוניים שככל הנראה הינם תוצאה מאבדן כושר העבודה שלו, במקצועו כנהג משאית. המומחה ציין כי עבודתו של המנוח במקצוע היוותה עבורו מרכיב מרכזי ועיקרי לתחושת הערך העצמי ולתמיכה בתדמיתו העצמאית. עוד התרשם המומחה, כי במשך הזמן התפתח מרכיב של רווח משני.

בחוות הדעת נכתב כי חלה ירידה חדה בתפקוד המנוח אשר נזדקק להמשך טיפול תרופתי ולתקופות גם לטיפול נפשי תומך במרפאה ציבורית וכן עקב הפרעת הסתגלות המנוח אינו מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת, דבר שחיזק את ההפרעה הפסיכיאטרית.

המומחה תיאר בחוות הדעת כי המנוח נזקק לקביים להליכה במשך חודשיים מהתאונה, לא חזר לעבודה והחל לשתות כדי להירגע. בבדיקה נמצא כי המנוח היה מודע, צלול ומתמצא בכל המובנים. המומחה ציין כי המנוח משתף פעולה, ללא הפרעות בהלך ובתוכן החשיבה, ללא עדות לקיומן של הלוצינאציות וציין כי ניכר ייאוש אך אין ביטוי לאובדנות.

הנתבעים קבלו על קביעת המומחה בנוגע להשלכות התפקודיות של הנכות הנפשית וביקשו לחוקרו. לטענתם, המומחה שגה בקביעת הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית לבין התאונה. נטען כי הוועדה הרפואית במל"ל לא מצאה כי יש מקום לפסוק נכות נפשית, וחלקה על חוו"ד המומחה, שכן לשיטת המל"ל את המרכיב הדכאוני יש לייחס לעברו של המנוח ולא לתאונה.

המומחה נחקר בנוגע לקשר הסיבתי והשיב כך: " ש. האם נכות זו קשורה לתאונה? ת. הנכות הזו כפי שהבנתי זאת, קשורה לתאונה אבל גם אישיותו של המנוח. אבל המנוח עבד בתפקוד מלא עד התאונה וברור שכל תאונה נופלת על אישיות מסוימת והתגובה לדבר קשורה גם לאישיות אבל לדעתי יש לראות זאת כפועל יוצא מהתאונה עקב זה שמדובר על שינויים שהופיעו לאחר התאונה ולא היו קודם, לפי החומר שברשותי. ש. על מה אתה מבסס את הקשר הסיבתי לתאונה? לא מדובר בנכות אופיינית לת"ד. ת. לא מדובר ב PTSD לפי התרשמותי וגם מהמסמכים. אבל מדובר על תגובת הסתגלות דיכאונית וחרדתית שהתקבעה" (פרוטוקול הדיון מיום 8.11.2012 עמ' 5 ש' 7- 14).

הנתבעים הציגו למומחה תיעוד רפואי רב לפיו סבל המנוח משלל בעיות רפואיות עובר לתאונה ובכללן, ממחלת ריאות כרונית, אי ספיקת לב, בעיות בברכיים ועבר ניתוח קטרקט בשתי העיניים.  חלק גדול מהתיעוד לא הועבר לעיון המומחה קודם לחקירתו. לשאלת בית המשפט ביחס למשקל הבעיות הרפואיות בקביעת הנכות הנפשית, השיב המומחה, כי המנוח הפסיק את עבודתו בשל תגובתו לתאונה ומדובר במרקם של דברים. לשאלת הנתבעים ביחס לעבר הרפואי עובר לתאונה והשלכתו על הפסקת העבודה, המומחה חזר על הערכתו כי המנוח לא שב לעבוד בעטיה של הפגיעה בתאונה וראה בעובדה זו משמעותית במיוחד.

ד"ר אהרונסון חזר והדגיש לאורך חקירתתו, שיש להעניק משקל רב לכך שעד התאונה עבד המנוח עבודה מלאה ולאחריה הפסיק לחלוטין. ממילא גם בכך יש כדי לתמוך בטענות התובע לפיהן השפיעה התאונה על עבודתו בסמיכות זמנים רבה להתרחשותה.

המומחה הבהיר בחקירתו כי " התגובה לאובדן כושר עבודה או אובדן עבודה בנסיבות שאדם לא בעצמו בחר בהם בהחלט יכול הביא לתגובות דומות, כמו פיטורין ויציאה לפנסיה מוקדמת, או תאונות או פשיטת רגל, כל דבר כזה שאדם לא בעצמו מרצונו ותכנונו הוא ונכפה עליו. אדם יכול להגיב אם לא הוא בעצמו תכנן ולא תכנן נכון אבל זה פחות סביר ותידר. יש הבדל בין אם האדם הוא "קורבן פסיבי, או אם זה דבר שהוא בחר ולא רצה יותר לעבוד." (פרוטוקול הדיון מיון 8.11.2012, עמ' 7 ש' 20- 24).

המסקנה היא שהתאונה הותירה חותם נפשי ממשי במנוח. תוצאות מצב דברים זה, בו הבחינו גם בני המשפחה, הלכו והתעצמו. המומחה העריך כי המנוח סבל מדיכאון מתמשך במצב מורכב של אובדן המקור העיקרי בהערכה העצמית - פרנסת המשפחה.

לשאלה אם נכון היה לקבוע את הנכות הנפשית לאור העובדה שהמנוח לא עשה ניסיון ממשי לשוב לעבודה, השיב המומחה כי המנוח חווה את עצמו כשבר כלי בתוך משפחתו ובהערכתו העצמית. המומחה הוסיף כי לדעתו המנוח לא היה מסוגל לחזור לעבוד בשל מצבו כפי שהצטייר בטיפולים שעבר (פרוטוקול הדיון מיום 8.11.2012, עמ' 20, ש' 4- 10).

בחקירתו העיד המומחה ביחס להתרשמותו ממרכיב של רווח משני: " הרווח המשני הוא אף פעם לא הסיבה אלא התוצאה של המצב. רווח משני זה לא אותו דבר כמו התנהלות או הגזמה..זה כל רווח נוסף שהאדם יכול לקבל מתוך זה שהוא באמת חולה. כמו תשומת לב, כמו התחשבות, פיצוי אבל זו לא הסיבה למצב. במיוחד מצב שנשאר לאורך זמן, תמיד כחלק מהתפתחות התמונה יש רווח משני." (פרוטוקול הדיון מיון 8.11.2012, עמ' 14 ש' 9- 15).

אם כן, המומחה לא שינה מקביעותיו בחוות הדעת במהלך החקירה ומאחר שלא מצאתי כל עילה שהיא להתערב בקביעותיו, המקובלות עלי במלואן, הרי שבעקבות התאונה נותרה למנוח נכות רפואית אורטפדית ונפשית צמיתות כמפורט דלעיל בשיעור 23.5%.

הפיצוי

נזק לא ממוני